Brothers Road
ישראל

משיכה חד מינית "אז"

 

כשהמשיכות הראשונות שלי לגברים הופיעו בשנות העשרה, הבנתי מהר מה עומד מאחורי הפנטזיות הללו. היה לי ברור שהתאווה הזאת לגברים מבוגרים, חזקים ויפים היתה מקבילה להיעדרות של אבי ולגעגועים שלי אליו מאז שנפטר כשהייתי בן שנתיים. לחיות עם אישה מפחידה ומותשת שמלאה בהרבה קונפליקטים – שעשתה את מיטבה לגדל 4 ילדים לבדה – הרגיש לי חיים שגדולים עליי ואז מצאתי "מקלט בטוח" בפורנוגרפיה של גברים שהביא לי התרגשות ונחת רגעית בחיים. היו לי מפגשים מיניים אנונימיים ספורים, אבל אף פעם לא נהניתי או הזדהיתי עם אורח החיים ה"גאה", שהיה נראה לי יותר מדי רחוק ממה שהייתי באמת זקוק לו.

 

בהיותי מודע, במידת מה, לעבודה שעלי לעשות בקשר לגברים ולאימי, התחלתי טיפול בגיל 17. ראיתי 3 פסיכותרפיסטים במשך כמה שנים, דבר שעזר לי הרבה בהתמודדות שלי עם אימי, עם חברים, ועם והמשפחה שלי – שאלו היו חלק מהסוגיות שמתחת להומוסקסואליות שלי. אבל ההתמכרות לפורנוגרפיה והמשיכות לגברים עדיין היו חזקות, והרגשתי שפסיכותרפיסטים סטנדרטיים לא ידעו איך לטפל בהן.

 

מוטיבציה

 

הידיעה שלי שהאובדן של אבי וחוסר הקשר עם האחים שלי כשהייתי צעיר אף פעם לא יקבלו מענה הגון ביחסים מיניים עם גבר, גרמה לי להבין שאין לי מה לחפש בחיים הומוסקסואליים. והרצון שלי למצוא את חברת הנפש שלי ולהיות אבא.

 

משיכה חד-מינית היום

 

שנתיים אחרי שהלכתי לסדנת "הגבר שבי" – למרות שאני עדיין מרגיש כמיהה לגברים – הבנתי שהמשיכה הזאת היא רק לעיתים רחוקות מינית, ורוב הזמן היא ביטוי של רצון להיות קרוב יותר לגברים שאני מעריך אותם. ההתמכרות לפורנוגרפיה של גברים לא נעלמה לגמרי, אבל כן התמעטה עד לנקודה שאני כן יכול להרגיש התעוררות מינית למין השני במצבים מסוימים. למרות שעוד לא היו לי יחסים מיניים עם אישה, אני מפתיע את עצמי בחלומות על אינטימיות איתן, וחושב על לצאת עם נשים כאתגר מרגש.

 

מה הוביל לשינוי

 

בגיל 23 החלטתי ללכת ל"הגבר שבי" באנגליה – דבר שהכרתי דרך האינטרנט. הסדנה הזאת, של 48 שעות, היתה פריצת דרך שלא היתה לה אח ורע בכל מה שחוויתי בשנים של "טיפול סטנדרטי". הסביבה המאתגרת של גברים מנוסים ותחושת האחווה נתנו לי מקום בטוח לעבודה. שחרור של כל האשמה סביב המשיכות הלא רצויות האלה שלא סיפרתי עליהן לאף בנאדם, ולהתקבל בדיוק כמו שאני, היתה חוויה משנה-חיים. קהילת גברים מחויבים שאני ממשיך להיות איתם בקשר מאז, היא מקור מדהים של תמיכה הדדית ועזרה כשאני מרגיש לבד.

 

אני רואה את המסע הזה כמסע לחיים, ואני ממשיך לעבוד על הסוגיות הקשורות למשיכה חד-מינית או הסימפטומים שלה. להיות בצוות של "הגבר שבי", עבודה סביב סוגית הנשים בסדנת Noble Man, להשתתף בקבוצת טיפול שבועי, בניית יחסים של התחייבות הדדית עם גברים המתמודדים עם אותה סוגיה, כל אלה עזרו לי הרבה מאד בלהרגיש כגבר בן גברים.

 

הכי מועיל?

 

ללכת לסדנאות כמו "הגבר שבי" או Noble Man היו חוויות משנות חיים. קבוצות תמיכה רגילות וחברויות חזקות ואותנטיות הן גם חיוניות, כי המסע הזה הוא לא משהו שעושים לבד, אלא עם תמיכה מתמשכת של אחרים ושל הסביבה.